מפרי עטי
מתקרבת לשישים
לא מזמן, לנסיעה רבת משתתפים הוזמנתי
באמצע המושב האחורי התיישבתי
במראה מקדימה ראיתי קטע כזה:
מהסנטר ועד בית החזה.
"זה שלי?"- תהיתי בקול רפה,
"לא צוואר כל כך יפה…"
זה המצב, כן,
הגוף מזדקן…
חזיות פוש- אפ מרימות את הציץ,
החולצה סגורה – לא מרשה להציץ,
גלי חום מדי פעם מציפים,
כתמי שמש על הגוף מתווספים,
שערות לבנות ממש-
הספר מכסה בגוונים של דבש.
לוורידים ברגליים שבילים חדשים
וכן גיליתי: זן חדש של מיחושים.
מעבר לשינויים שבקלות נראים
ישנם (שם בפנים) גם קולות נחבאים:
-האם יקבלוני לעבודה חדשה
או שיראו בי "סתם קשישה"?
-בלבול רגעי שכולל שכחה:
"אולי דמנציה?" זאת ההנחה.
-את כאב הגרון אני מפרשת:
"אולי כמו לאבי, סרטן בוושט?"
-מתח בחזה הנו סימן מפליל
להתקף לב מתקרב ומבהיל.
לחץ וחרדה אט, אט זוחלים
מנצלים את הגיל ואצלי מתנחלים.
הרשימה חלקית, היא לא הסתיימה…
אך החלטתי להסתפק רק בדגימה.
לפרק "אחר" מפנה את מבטי:
הסתגלות, התמודדות. "פתרון" תכליתי.
ראשית, אני מחויבת, שכן מעתה
אני גם בתפקיד של "סבתא".
לי הניסיון הנרכש וחוכמת החיים,
מידע יקר ורעיונות איכותיים.
מה עוד?
בדרך הבודהיזם למדתי "לצעוד":
מקבלת ומקשיבה לפחדים ולקולות,
נותנת להם את המרחב לעלות,
מזמינה אותם לחלוף על פניי,
אך לא מסכימה שינהלו את חיי.
אני בהחלט חשה הקלה
כשנזכרת בסיפור הבודהיסטי הנפלא:
על תלמיד ששאל את כבודו המורה:
"מה נשמע?" (או בסלנג: "מה קורה?")
"הכל בסדר" ענה האיש,
אך התלמיד המשיך להקיש:
"בחיית גורו- אצלך תמיד נעים?
אין לך גם ימים רעים?"
"בוודאי שיש, אך גם אז (בלי נדר)
אפשר לומר שהכל בסדר".
מעבר ל"בסדר" מחפשת גם מהות:
תחושת מימוש ומשמעות.
נדמה לי שמצאתי את התשובה,
פשוט להיות טובה:
לחמול, להכיל, להקשיב, להתיידד,
לעזור, לתמוך, לכוון, לעודד,
לטפל, להשקיע, לשמח, לפרגן,
לתרום, להתנדב, לאהוב ולהגן…
מתקרבת לשישים ומבינה:
כמה עוצמתית היא הנתינה!!!